צניחת רקטום מתרחשת כאשר שרירי האגן נחלשים עד כדי אי יכולת להחזיק את האיברים הנמצאים בו במקומם.
צניחת רקטום הינה תופעה נדירה למדי, כאשר הרקטום צונח מפי הטבעת. הגורמים לכך עלולים להיות רבים כמו הריונות מרובים, היחלשות הסוגרים, עצירות כרונית וכתוצאה מניתוחים שנעשו בעבר באזור זה של ריצפת האגן.
צניחת רקטום המתבטא בבלט, מתרחש או מתגלה, פעמים רבות, בעת הטלת צואה או בעת פעילות גופנית. דרגת חומרה גבוהה יותר מתקיימת כאשר הבלט נשאר באזור פי הטבעת גם בזמנים ללא מאמץ. התסמינים עליהם יתלונן המטופל יהיו על הפרשת ריר מפי הטבעת, איבוד שליטה על היציאות ואף דימום.
צניחת רקטום הינה נפוצה יותר בנשים, אולם קיימת אצל שני המינים, בדרך כלל בשנות ה 60-70 לחייהם. האבחון נעשה על ידי אנמנזה עמוקה ובדיקה רקטלית. יש לערוך אבחנה מבדלת בין צניחת רקטום לטחורים, אשר לפעמים דומים בתסמיניהם.
בתחילה, תהיה אפשרות לדחיפת הבלט פנימה, אולם בהמשך בלט זה יישאר בחוץ, ויגרום לגרד ואי נוחות. בשלב ההתחלתי, יומלץ למטופל לבצע סידרת תרגילים אשר מטרתם תהיה לחזק את השרירים ברצפת האגן. במקרה ושיטה זו לא תקל או תימנע תסמינים נוספים, יומלץ למטופל לעבר הליך כירורגי.
מהי צניחת רקטום?
צניחת רקטום מתרחשת כאשר הדופן הפנימית של הרקטום הופכת להיות החיצונית, וחלק מרקמת הרקטום נדחקת אל פי הטבעת. הגורמים לכך הינם חולשה של ריצפת האגן כתוצאה מלידות רבות או שינויים הורמונליים. כמו כן, ככל שעולה הגיל, כך יש סיכון רב יותר לצניחת הרקטום, בעקבות חולשת הסוגרים והיחלשות הרצועות אשר מחזיקות את איברי רצפת האגן.
ישנם שלושה סוגים של צניחה רקטלית: צניחה חלקית (Incomplete prolapse), מתרחשת בעת מאמץ ונראית כאשר ישנו ריר על הצואה; צניחה שלמה חיצונית (Complete prolapse ) היא כאשר המעי הגס בולט דרך פי הטבעת, וצניחה פנימית (Concealed prolapse) או סמויה, בה קצה הסיגמא צונח לפי הטבעת.
פעמים רבות, החולה יאבד את יכולת השליטה על הצואה והגזים, בדרגות חומרה שונות. אבחון הצניחה יכול להיעזר בבדיקות פולשניות, במקרה הצורך, כמו למשל בדיקת הדפקוטגרפיה (Defecography) אשר הינה צילום בזמן תהליך מתן הצואה. בדיקה זו נעשית באמצעות משחה החודרת לפי הטבעת וצילום המטופל אשר מנסה להוציא אותה, בדומה קצת לחוקן בריום.
טיפול בצניחת רקטום
בדרך כלל הטיפול בצניחת רקטום יתבסס על פעולות כירורגיות. הניתוח יכול להתבצע באחת משתי הגישות: דרך הבטן או דרך פי הטבעת. את ההחלטה על שיטת הניתוח יבצע הרופא המומחה, לאחר שבדק את ההיסטוריה הרפואית של המטופל, מצבו הבריאותי, מידת הצניחה , גילו ועל פי תוצאות בדיקות נוספות. לכל אחת מהשיטות יש נקודות חיוביות ושליליות, ועל פי רוב מידת ההצלחה תהיה תלויה ברמת מיומנותו של הכירורג.
במהלך הניתוח, ינסו הכירורגים להצר את התעלה האנאלית, לכרות את חלק המעי אשר נשמט ולקבע את הרקטום באופן חדש. תופעות הלוואי או הסיבוכים אשר עלולים להתלוות לניתוחים אלה הם זיהומים, או עצירות קשה אשר מחייבת טיפול נוסף.
פעמים רבות, בעיית השליטה על היציאות אינן נפתרות, אולם בכ- 80%-85% מהמקרים תהיה הקלה ותוצאות מספקות. לאחר הניתוח, יש לשנות ולשפר את הרגלי החיים, בפרט בתחום המזון, עשיית פעילות גופנית, הפסקת עישון ועוד.
בתקופה הראשונה לאחר הניתוח, על המטופל להימנע מנשיאת משאות כבדים או מאמץ יוצא דופן וקשה, מחשש ללחץ באזור המנותח. כל תופעה יוצאת דופן אשר נצפית לאחר הניתוח, מחייבת ביקור אצל רופא על מנת למנוע סיבוכים פוטנציאליים.
