מחסור בהורמון ואזופרסין (או ADH) הינו הפרעה המופיעה בסוכרת תפלה (Diabetes Mellitus). 
הפרעה זו מתרחשת כאשר הכליות נכשלות ביכולתן לאגור מים, כך שנוצרות כמויות גדולות של שתן. החולה עלול לסבול מיובש, צמא, ומדליפת שתן, אשר נובעת מכמויות גדולות אלה.
באופן רגיל, הורמון זה המופרש מההיפופיזה, מעודד אצירת מים בכליה וגורם לריכוז השתן. מחלה זו תתפרץ, כאשר ישנה בעיה בהגבת הכליות להפרשת ההורמון כתוצאה מבעיה גנטית או אחרת, או כאשר ישנו חוסר בהפרשת ההורמון, כתוצאה מחוסר תפקוד הבלוטה.
מצב זה עשוי להיות זמני, או קבוע, ונמצא בדרגות חומרה משתנות. סוכרת תפלה עלולה להופיע בכל גיל, למרות נדירותה. החולים יאופיינו על פי תחושת הצמא התמידית אותה ירגישו, והצורך הדחוף לתת שתן לעיתים קרובות.
פעמים רבות, מאפיינים אלה, יחשידו לכיוון בעיה זו ולכן יזכו לטיפול מהיר ומידי. האבחון המעבדתי יתבצע על ידי מתן מניפולטיבי של ואזופרסין באמצעות זריקה. במקרים בהם החולה באמת סובל מסוכרת תפלה, מתן ההורמון יפחית את כמויות השתן בצורה משמעותית. במקרים בהם האבחנה אינה חד משמעית, על הרופא לערוך גם בדיקת CT לבדיקת הבלוטה באופן מוחשי.
התמודדות רגשית עם דליפת השתן
במצב של מחסור בהורמון ואזופרסין, כאשר המטופל מרגיש חוסר יכולת לשלוט בכמויות השתן אשר הוא נותן, הוא עלול לסבול מתחושת אשמה ובושה גדולה, ירידה בערך הביטחון העצמי, וחוסר אונים.
פעמים רבות, כאשר המדובר על חולים בגיל המבוגר, הם עלולים לפתח תלות במטפל מסוים, או לחילופין לשקוע בדיכאון ולהסתגר בביתם במטרה להימנע ממצבים חברתיים או ציבוריים. הבעיה מביכה, משום שהמטופל מרגיש כי אינו יכול לשלוט בסיטואציה זו, ולהספיק להגיע לשירותים בזמן.
חולה בסוכרת תפלה, עלול לתת שתן בכמויות גדולות מאד, כ – 15-20 ליטר ביום. לכן, למרות הבושה, חייב האדם ללכת לאבחון הבעיה, על מנת שלא יסתכן בסיכונים פוטנציאליים, כמו למשל התייבשות. במהלך האבחון, ייעשו בדיקות שונות אשר יבררו את הגורמים לדליפת השתן ממנה סובל המטופל.
בדיקות אלו, יכללו בדיקות לא פולשניות כמו בדיקות דם, תרביות שתן, בדיקות הורמון ואזופרסין, וצילומים פולשניים כמו אולטרה סאונד של דרכי השתן, ציטוסקופיה ועוד בדיקות שונות, על פי חוות דעתו של הרופא המטפל. הטיפול בבעיה זו הינו אפשרי, ופעמים רבות אף מוצלח מאד ומאפשר ריפוי מלא.
הטיפול בבעיה
בדרך כלל הטיפול בדליפת שתן, ייעשה באופן ספציפי נגד מחלת המקור והגורם הראשוני לתופעה זו. במקרה של חוסר בהורמון ואזופרסין, הטיפול בגורם זה, יפתור לחלוטין את בעיות ההשתנה התכופה ודליפת ובריחת השתן הפוטנציאלים.
החולה, עשוי להיות מטופל באופן תרופתי, קרי: מתן ואזופרסין סינטטי בשאיפה דרך האף. תיתכן נטילת ההורמון דרך הפה, אולם אז נדרשת כמות גדולה יותר מזו הנשאפת. כאשר הבעיה היא כלייתית, עשוי החולה ליטול גלולות מים, אשר מטרתן עידוד ייצור ההורמון ושמירת המים בכליות, וכך תיתכן הפחתה בכמויות השתן הניתנות על ידי החולה.
בדרך כלל, טיפולים אלה ירפאו לחלוטין את החולה, ויחזירו לו את איכות החיים אשר אבדה לו. במקרים מסוימים, תופעה זו עלולה לחזור, גם ולמרות הטיפול, אולם מקרים אלה הם נדירים יחסית. במקרים אלה, ייעשה ניסיון להעלות את רות המינון של התרופות.
נזלת, עלולה להקשות על שאיפת ההורמון וספיגתו, ולכן עלולה אף היא לשבש את תהליך הריפוי. עם זאת, יש להתייעץ עם הרופא על כל שינוי במינון, או חשד לחוסר ספיגתו. מינון רב מדי של ואזופרסין, יגרום לתופעות הפוכות ומסוכנות, כמו למשל עצירת שתן.
