בריחת שתן מוגדרת כדליפת שתן שאינה רצונית בזמן מאמץ דוגמת שיעול, צחוק, פעילות גופנית או התעטשות. מצב זה נפוץ יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים, ובסך הכול כשלושים אחוזים מהנשים יפתחו בעיית בריחת שתן בתוך חמש שנים לאחר הלידה הוגינאלית הראשונה שלהן.
מצב זה כרוך בקשיים חברתיים ורגשיים הכוללים מבוכה אישית וצמצום הפעילויות היומיומיות בהן עלולה להתרחש דליפת שתן. הבעיה גורמת אף לדיכאון, במיוחד בקרב קשישים ובקרב אנשים הסובלים מהבעיה באופן חמור יותר.
למרות תדירות התופעה והשפעתה המשמעותית על איכות החיים, נשים נמנעות לעיתים קרובות מלדווח לרופא על בעיית בריחת השתן שלהן. הן עשויות לחוש מבוכה, או שהן סבורות כי מדובר בתהליך נורמאלי של הזדקנות. הן חוששות מניתוח או שאינן בקיאות באפשרויות הטיפולים הרפואיים.
מה גורם לבריחת שתן בזמן התעטשות?
דרך קלה לדמיין את בריחת השתן היא להשתמש באנלוגיה. לצורך המחשה, אישה יכולה לדמיין עצמה מחזיקה בלון מלא מים. החלק הצר של הבלון לפות בחוזקה באצבעות על מנת למנוע את דליפת המים. אך אם האצבעות מתעייפות ומרפות מעט מאחיזתן, המים דולפים.
הבלון מייצג את שלפוחית השתן, האצבעות מייצגות את שרירי רצפת האגן, והלחץ הגופני הנגרם בזמן התעטשות מייצג את עוצמת הכוח הפיזי החיצוני המשפיע על בריחת השתן.
מבחינה רפואית או טכנית יותר, בריחת שתן נגרמת בשל החלשות שרירי האגן התומכים בשופכה בזמן הלחץ המופעל בזמן ההתעטשות, אשר גורם לשרירים אלו להיכשל מעט ולאפשר דליפת שתן.
בהתאם לרמת חומרת המצב, אישה עלולה לסבול מדליפת שתן בכל פעם שהיא מתעטשת, משתעלת, או צוחקת. יחד עם זאת, אם שלפוחית השתן מלאה בזמן סוג כלשהו של פעילות גופנית, הסיכויים להופעת בריחת שתן גדלים.
אחד הגורמים העיקריים להחלשות רצפת האגן של נשים הוא הריון ולידה, אשר נוטים להפעיל לחץ רב נוסף על שרירי רצפת האגן. לעיתים קרובות, שרירים אלו זקוקים לזמן להתאוששות. גיל המעבר והזדקנות מהווים אף הם גורמים לאיבוד האלסטיות של שרירים אלו, ופגיעה באפקטיביות שלהם.
בנוסף, שרירי רחם מסוימים תומכים בשלפוחית השתן והשופכה ולכן, מצב של כריתת רחם עלול אף הוא לגרום לבריחת שתן. גם דלקות בדרכי השתן או מצב של השמנת יתר, עלולים לגרום לבריחת שתן, בשל הוספת הלחץ על השלפוחית.
מהם התסמינים?
בריחת שתן בזמן התעטשות מתבטאת בעיקר בדליפה שאינה רצונית ומקרית של שתן, המתרחשת תוך כדי התעטשות, בהתאם לחומרת הבעיה, כך גם כמות השתן הדולף. בזמן ההתעטשות, אישה הסובלת מהבעיה חשה דחף חזק להשתין, והיא מתקשה לשלוט על השלפוחית. במקרים רבים, יתכן שהיא תחווה דליפת שתן אשר מכתימה את הבגדים ולעיתים אף זולגת אל הרגליים.
קבלת אבחון
בריחת שתן עשויה להיות מאובחנת במגוון דרכים שונות. באופן כללי, מומלץ להיבדק אצל אורולוג אשר יבצע בדיקות מיוחדות על מנת לאבחן את סוג בריחת השתן. אחת הבדיקות היא מבחן לחץ בשלפוחית השתן, לפיו יבקש הרופא את האישה להשתעל או להתעטש בכוח כדי לבדוק אם כתוצאה מכך זולג שתן.
בדיקה אחרת היא בדיקת שתן על מנת לאתר חריגות. במקרים קשים של בריחת שתן מבוצעת בדיקת אולטרסאונד המנפקת תמונה הוליסטית של שלפוחית השתן, השופכה, ושרירי רצפת האגן.
הרופא עשוי אף לבקש את המטופלת לנהל "יומן שלפוחית" על מנת לתעד את מספר הפעמים בהן היא מבקרת בשירותים ובאלו מצבים היא חווה בריחת שתן. תיעוד זה, לצד ההיסטוריה הרפואית, מסייעים לרופא לאבחן את הבעיה המדויקת, ולהמליץ על תכנית טיפול.
אפשרויות טיפול והתמודדות
בעזרת טיפול נאות בבריחת השתן, אישה יכולה לחיות חיים חופשיים יחסית מצרות. הטיפול יותאם לפי חומרת המצב ושורש הבעיה.
אלו הן מספר שיטות נפוצות ביותר לטיפול במצב, לצד תרגילים וטיפים:
תרגילי קיגל – תרגילים אלו מחזקים ומשפרים את ביצועי שרירי רצפת האגן ומקטינים את הסיכוי לבריחת שתן.
שינוי התנהגותי – תחום זה מכסה מגוון רחב של שינויים אותם ניתן לסגל על מנת להילחם בבריחת השתן, והם כוללים:
- שתיית נוזלים ובפרט הפחתת הקפה והאלכוהול.
- ביקור בשירותים לעיתים קרובות יותר, על מנת ששלפוחית השתן תתמלא לעיתים רחוקות.
- הפסקת עישון על מנת להימנע משיעול כרוני המוביל לבריחת שתן.
- במצב של עודף משקל, יש להפחית במשקל.
- הימנעות ממשקאות ומזונות אשר עלולים להחמיר את מצב בריחת השתן, כגון קארי ומשקאות קלים תוססים.
תרופות – בדרך כלל, תרופות יעילות למצבים קשים של בריחת שתן והן מסייעות להפחתת הדליפה. התרופות ניתנות לכל אישה על פי שיקולי רגישויות, מצב בריאותי, גיל ומחלות אחרות.
ניתוח – זהו בדרך כלל המוצא האחרון ויש לבצעו רק אם מוצו כל אפשרויות הטיפול האחרות.
המסר החשוב אותו על נשים החוות בריחת שתן להבין הוא כי אין מדובר בתהליך נורמאלי של ההזדקנות, או תופעות רגילות המתרחשות לאחר לידה. זוהי אינה תופעה שצריך ללמוד לחיות איתה. הפתרונות זמינים והם מסייעים להתמודדות עם בריחת השתן תוך הפחתת השפעת המצב על הפעילות היומיומית.
נשים אינן צריכות לסבול את המצב לבדן. חשוב לדווח על כל דליפת שתן לרופא ולדון באפשרויות הטיפול הטובות ביותר המתאימות למצב האישי. איכות החיים, הבריאות והרווחה הם היבטי חיים חשובים ואין צורך "לסבול בשקט".
