דליפת צואה היא חוסר היכולת לשלוט ביציאת התכולה מפי הטבעת. 
לדליפת צואה, בדרך כלל מקדים השלב בו מרגיש החולה דליפת גזים או דליפת צואה מימית (דמוית שלשול). כאשר ישנה דליפת צואה, המצב הינו החמור ביותר ומחייב טיפול מיידי לשם שמירה על איכות החיים הנדרשת.
לפעמים, כתוצאה מבעיה עצבית, האדם הסובל מדליפת צואה לא חש כי היא עומדת לצאת. ההשלכות של בעיה זו הינן משמעותיות לרווחתו הנפשית והפיזית של המטופל. הוא עלול לחוש אשמה, בושה, חרדה ומבוכה. בדרך כלל חולים מבוגרים יפתחו תלות במגנים שונים, כדוגמת חיתולים למבוגרים או מטפלים.
דליפת צואה, בדרך כלל נפוצה יותר בקרב נשים בעשור החמישי לחייהן. תופעה זו מתרחשת, פעמים רבות, בשילוב עם דליפת שתן, כתוצאה מחולשת שרירים ברצפת האגן. על פי נתוני הסטטיסטיקה, כ- 7% מקרב נשים בנות 65 ומעלה יסבלו מדליפת צואה בדרגת חומרה זו או אחרת.
ככל שהטיפול נעשה בשלב התחלתי יותר של הבעיה (למשל בזיהוי דליפת גזים), כך הסיכוי להצלחת הטיפול גבוהה יותר. לכן, למרות הבושה והטאבו הקיים על נושאים אלה, ההמלצה היא להקדים ולטפל, ולנסות למנוע מצבים חמורים יותר של חוסר שליטה.
הגורמים לדליפת צואה
דליפת צואה מתרחשת כתוצאה מטראומה שארעה באזור רצפת האגן, כמו למשל לידה מכשירנית או ארוכה, ניתוחים לתיקון טחורים, פציעות או פיסורות. מעבר לכך, חוסר שליטה על היציאות עלולות להיגרם גם ממגוון מחלות הקשורות למעי הגס, גידולים סרטניים או פגיעות במערכת העצבים.
בדרך כלל, הגורם הנפוץ ביותר לדליפת צואה נגרם עקב לידות נרתיקיות ולחץ מאסיבי על סוגר פי הטבעת, בנוסף לחולשת שרירי רצפת האגן, המתרחשת באופן טבעי עם ההתבגרות. לכן, נשים אלה יסבלו גם מדליפות שתן הקשורות אף הם בקרעים באזור זה. מחקר שנעשה בנושא זה מצא כי שליש מהנשים אשר סבלו מקרע בפי הטבעת, סבלו מדחיפות בלתי רצונית ליציאות, אשר לוותה בדליפת צואה.
בדרך כלל אבחון דליפת הצואה נעשה על פי תשאול החולה. במקרה הצורך ייעשו בדיקות מעבדתיות ופיסיקליות נוספות, כמו למשל בדיקות אולטרה סאונד לשלילת קרע ודפקוגרפיה לשלילת נזק אנטומי אחר. הרופא ינסה להבין את חומרת הבעיה ולקבוע את הגורמים המקוריים אשר גרמו לה, בכדי לנסות לטפל באופן ספציפי. בכדי לטפל במכלול הגורמים לבעיה זו, יש צורך בצוות רב מקצועי אשר יוכל לענות על הדרישות השונות של החולה מבחינת שינוי דיאטטי, תרגול פיזיותרפי וטיפול כירורגי.
טיפול בדליפת צואה
בדרך כלל הטיפול בדליפת צואה יעשה כנגד המקור הראשוני אשר גרם לבעיה זו. מעבר לכך, ילמד החולה מגוון התנהגויות אשר ינסו לעזור ולסייע לו בהרגלת המעיים ליציאות קבועות, בזמנים קבועים, כמו למשל שימוש בנרות גליצרין או חוקנים.
הרופא אף יכול להמליץ על מגוון תרופות אשר מטרתן תהיה לגרום לצואה יותר גבישית (פסיליום למשל), או להאטת פעילות המעיים (אימודיום). פעמים רבות, יומלץ למטופל להחליף את הרגלי האכילה שלו, כך שפעילות ההתרוקנות תהיה יעילה יותר.
חולשת שרירי רצפת האגן עשויים להיות מטופלים גם בגישת הביופידבק וגם על ידי תרגילים פיזיותרפיים. המטופל לומד לשלוט בסוגרים ובשרירים, ומקבל משוב מיידי, אשר מניע אותו לפעולה. מטרת הטיפול היא להפוך את השליטה בסוגרים כך שהיא תוכל לשמש את המטופל בחיי היומיום, ללא שימוש בשרירי הבטן.
מידת הצלחת הטיפולים תלויה במידת הנזק הנגרם, מידת המוטיבציה של המטופל ומידת המיומנות של המטפל. במקרים קיצוניים, יזדקקו חולים אלה לעבור ניתוחים אשר ינסו לתקן את הנזק שנגרם לסוגר פי הטבעת או לעצבים סביבו.
